Read on Twitter
לפני עשר שנים הגעתי לפיונגיאנג כדי לסקר עבור ידיעות אחרונות את המצעד הצבאי הגדול ביותר בתולדות צפון קוריאה. שרשור >>
הצטופפנו, עיתונאים וצלמים, בכיכר קים איל-סונג בעוד עשרות-אלפי חיילים חולפים על פנינו בצעדים מתואמים, ואחריהם טנקים ומשאיות עם טילים בליסטיים, בסצינה שכאילו נשלפה מסרט של לני ריפנשטאל. מעלינו, על מרפסת, נופף קים ג'ונג-איל לעבר נתיניו הבוכיים. לצדו עמד יורש העוצר קים ג'ונג-און.
בערב ישבנו במסעדה של המלון שבו שוכנו בפיונגיאנג, ושתינו בירות צפון-קוריאניות לא רעות עם פקידי משרד החוץ המקומיים שהוצמדו אלינו על תקן משגיחים. כזר בצפון קוריאה - ובטח ובטח שכעיתונאי זר - אי אפשר לעשות אפילו צעד אחד בלי פיקוח הדוק של מנגנוני הביטחון והפרופגנדה של המדינה.
המשגיחים שלנו דיברו אנגלית מצוינת, וניצלנו את ההזדמנות ואת האלכוהול כדי לשבור קצת דיסטנס. ״תגיד לי", פניתי אל אחד מהם, "מה הסיפור שלכם עם ישראל?"
לישראל, שנתפסת כמשת"פית של האימפריאליסטים האמריקאים, אין קשרים עם צפון קוריאה – אף שהיו גישושים בעבר, כולל נסיון כושל בתחילת שנות ה-90 לרקום עסקה כלכלית-מדינית עם פיונגיאנג שעיקרה היה סיוע ישראלי בפיתוח מכרות הזהב של צפון קוריאה בתמורה להפסקת מכירת נשק למדינות העוינות לישראל.
צפון קוריאה לא מכירה בישראל, איפשרה לאש"ף להתאמן בשטחה, וסיפקה ועדיין מספקת נשק וטכנולוגיות צבאיות וגרעיניות לאיראן ולמדינות עוינות אחרות. היא סייעה לסורים לבנות את הכור האטומי בדיר א-זור שהושמד בתקיפה של חיל האוויר הישראלי. בתקיפה נהרגו אפילו כמה מדעני אטום צפון-קוריאנים.
בימים שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים שלחה צפון קוריאה טייסת מיגים צפון קוריאנית לסואץ כסיוע למצרים לקראת הקרבות. ביום הראשון של המלחמה אף התנהל קרב אוויר-אוויר בין טייסי חיל האוויר הישראלי לטייס מיג צפון קוריאני שהופל לבסוף בטעות כתוצאה מ"אש ידידותית" של סוללת נ"מ מצרית.
המשגיח הצפון-קוריאני הניח את בקבוק הבירה שלו על השולחן, חייך ואמר שהוא "לא יכול לדבר על פוליטיקה".
התעקשתי.
"אין שום סיפור", הוא אמר. "חוץ ממה שקרה ב-1966".
הוא בטח מתכוון למלחמת ששת הימים והתבלבל בשנה, חשבתי. תיקנתי אותו. הוא שוב חייך. "1966", הוא אמר שוב ולקח עוד שלוק מהבירה.
התעקשתי.
"אין שום סיפור", הוא אמר. "חוץ ממה שקרה ב-1966".
הוא בטח מתכוון למלחמת ששת הימים והתבלבל בשנה, חשבתי. תיקנתי אותו. הוא שוב חייך. "1966", הוא אמר שוב ולקח עוד שלוק מהבירה.
ביולי 66׳ נתנה נבחרת הכדורגל של צפון קוריאה את הצגת חייה בגביע העולם שנערך באנגליה. האנדרדוגים של הטורניר הפתיעו את כולם, שלחו את איטליה הביתה, והצליחו להגיע עד רבע הגמר מול פורטוגל. אחרי חצי שעה של משחק נראה היה כבר שהצפון קוריאנים עושים היסטוריה. התוצאה עמדה על 3-0 לזכותם.
ואז יוזביו התעורר. לפני תום המחצית הרעיד פעמיים את הרשת הצפון קוריאנית. בדקה ה-56 הבקיע שוב והשווה את התוצאה. שלוש דקות אח״כ הבקיע את הרביעי, ועשר דקות לפני סוף המשחק שלח קרן מדויקת לחוזה אוגוסטו שחתם נצחון מדהים לפורטוגל: 5-3. סיפור הסינדרלה המופלא של צפון-קוריאה במונדיאל נגמר.
"ואיך כל זה קשור לישראל?" שאלתי.
"השופט", אמר איש משרד החוץ הצפון קוריאני, "היה ישראלי".
"השופט", אמר איש משרד החוץ הצפון קוריאני, "היה ישראלי".
בצפון קוריאה, מתברר, חושבים שלא יוזביו הוא שגזל מהם את הנצחון. השופט, איך לא, הוא זה שאשם בהפסד. רצה הגורל, ומי שאחז במשרוקית באותו משחק גורלי היה שופט הכדורגל הישראלי המנוח מנחם אשכנזי.
כ״כ עמוק נצרב העניין בתודעה הלאומית של הצפון-קוריאנים, שכשרוצים לקלל שופט במשחקי כדורגל בליגה המקומית לא מתעניינים בשלומה של אמו - אלא פשוט צועקים לעברו שהוא "שופט ישראלי". בקוריאנית זה נשמע כך: "אי-סו-רה-אל שים-פאן-וון". אם אתם קופצים לביקור בפיונגיאנג, אל תדברו איתם על כדורגל.
