אחרי שטיפה נרגענו (אולי) מהלוויות ראשי הישיבות אתמול, כמה אבחנות:
א. לשם שינוי המשטרה צודקת. אין באמת דרך לאכוף סגר על רבבת חרדים בירושלים שמגיעים ללוויה. אין נתיב הגעה שאפשר לחסום (כל אחד מגיע מביתו בנתיב אחר) אם לא משתמשים באלפ״ה בכמות שמסכנת חיים. (וכן, אני מודע לצביעות)

ב. אין ״מארגנים״ שאפשר לקנוס. לא צריך לארגן. ברגע שרב נודע נפטר ויש מועד להלוויה, פשוט מגיעים.
ג. אלפים מבין המשתתפים הם בחורי ישיבה שעזבו את תלמודם לכמה שעות. במילים אחרות, אפשר לסגור את הישיבות בשביל הלוויה, אבל לא כדי להציל חיים.
ד. השמירה על דרך החיים חשובה מהשמירה על החיים!

נקודה ד. היא החשובה. תפסיקו להטיף לחרדים על ״פיקוח נפש״ ו״נשמרתם מאוד לנפשותיכם״. הם כבר מכירים את הפסוקים האלה. אז נכון, ההלכה קובעת שפיקוח נפש דוחה הכל והתורה מצווה ״וחי בהם״ (ויקרא יח, ה) אבל מי אמר שהגרסא החרדית לתורה נכונה? הרבנים קבעו ששמירת הנפש הרוחנית חשובה יותר מהפיזית.

אם זה עוד לא ברור. המשבר בציבור החרדי סגר הקורונה לא קשור לתורה והלכה. הוא נוגע אך ורק לכוח. כוחם של הרבנים להמשיך להכתיב דרך חיים על מאמיניהם, גם כשזה נוגד את טובתם האישית, גם כשזה נוגד היגיון, גם כשזה פוגע במאמץ הלאומי ומסכן את חייהם ואת חיי כולנו. וכן, זה קרב על האוטונומיה.